|
|
|
|
|
אורזי המזוודות החדשים |
|
|
|
|
|
לאחרונה מתגבש לו כאן מעמד חדש, מעין קבוצה סגורה וחשאית מאוד. אלה הם "אורזי המזוודות" של ישראל החדשה. כרטיס הכניסה למועדון החשאי הוא דרכון זר, בדרך כלל אירופי. לא הכרחי, אבל מקובל מאוד גם להחזיק בבעלות על דירה בחו"ל, ורצוי עוד יותר - בית. לשירותה של קבוצה הולכת ומתרחבת זו עומדים עורכי דין ממולחים, המסייעים לחבריה לזכות באזרחות זרה. תמורת תשלום לא-צנוע הם יכולים להפוך את לקוחם לגרמני מן המניין, או לאוסטרי כשר, בתוך חודשים ספורים. ההצטיידות באזרחות זרה נזקקת, כמובן, להצדקות מוסריות ואלה לא חסרות: "טוב שלילדים תהיה אפשרות ללמוד בחו"ל", "זה מתאים לעסקים", "זה מקל על נסיעות לארצות מסוימות", "זה בטח לא יזיק". כל אלה הם עלי תאנה דקיקים ועלובים הבאים להסתיר את המניע האמיתי, שמפעיל את כל "אורזי המזוודות" בכל מקום ובכל זמן: הרצון לדעת שיש מקום שאפשר לברוח אליו, שיש אלטרנטיווה, החרדה מהייאוש. בשירו "לונדון", מתוך המחזה "אורזי המזוודות", מסביר חנוך לוין מדוע: "לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד... אבל בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצוינת, בלונדון אנשים יותר אדיבים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח". "אורזי המזוודות החדשים" מחפשים מקום שבו הייאוש יהיה יותר נוח, פחות מאיים. אבל "המיואשים החדשים" אינם מוכי גורל, אומללים וחסרי כל. מדובר בשמנה וסולתה, אצולת הידוענים, העלית של אנשי העסקים ובעלי הממון - מתחומי ההיי-טק דרך הבורסה ועד בוטיקים אופנתיים. הם אצים-רצים להצטייד באזרחות נוספת לא מתוך מצוקה עכשווית אלא מתוך חרדה עתידית. בעזרתם האדיבה של מחמוד אחמדינג'אד ואיומיו, השייח חסן נסראללה ונאצותיו ותסריטי האימים של עתיד אפוקליפטי שמציגים הצהובונים הישראליים ("טילים על תל אביב", "אל-קאעדה בלבנון", "אלפי הרוגים במתקפה הבאה") - הם אורזים מזוודות ובהן דרכונים של מדינות שהתמחו בהשמדת יהודים. זהו הפרדוקס ההיסטורי שמאפיין את התופעה הזאת, שבה יהודים מבקשים להימלט אל מדינות כמו פולין, גרמניה, אוסטריה ואוקראינה, שבהן נטבחו אבותיהם בהמוניהם. הזיכרון ההיסטורי מתקצר כשהוא עומד מול חרדת החידלון העתידי: "אורזי המזוודות" לוקחים דוגמה ממנהיגות רופסת, מדשדשת ונהנתנית, שלה עצמה כבר יש מקלטים רבים, פה ושם - מקלט גרעיני מושלם בהרי ירושלים, או מלונות פאר במימון שועי עולם ותורמים נדיבים בעולם כולו. אמי ניצלה מהתופת באושוויץ, שם איבדה את בני משפחתה, את כל עולמה, באותה שנה נוראית שבה הובלה כל יהדות הונגריה למחנות המוות. "אורזי המזוודות" שבין חברי מיהרו להציע לי את האפשרות הקוסמת של דרכון הונגרי. הם אפילו ציינו ששליטתי בשפה ההונגרית עשויה לסייע. אבל אני נזכרתי איך הוסגרו בני משפחתי, איך הוחרמו נכסיה על ידי ההונגרים, איך הובלה למשרפות. את "אורזי המזוודות" הטראומות כבר לא מטרידות, הסיוט אינו השואה של אז, הסיוט הוא העתיד הקרוב. לפני שלוש שנים, בעת שנחשפה פרשת "האי היווני", מצא עמרי שרון לנכון להצדיק את הרכישה בכך ש"אם זה יצליח יהיה מספיק כסף לשלם לכולנו". אבל דווקא הסיפא של דבריו, המעניינת יותר, נשכחה. אם תצליח העסקה, הוא אמר, יהיה די כסף כדי לשלם לכולנו "וללכת מפה". "ללכת מפה" הוא אם כן גם חלומו של בנו של אריק שרון, מצביא, לוחם מהולל, ראש ממשלה וסמל לציונות אמיצה. כך הולך ומתרחב לו מעגל חשאי של בעלי אזרחות כפולה, אשר בעת מבחן יארזו את המזוודות ויילכו "מפה" כדי להיות "שם", היכן שהייאוש יותר נוח. הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה
|
|
